האו"ם מעריך כי אלף ילדים בעזה הפכו לקטוע רגל מאז החל הסכסוך באוקטובר. "זו המחזור הגדול ביותר של קטועי רגליים בילדים בהיסטוריה", אמר לי לאחרונה ע’סאן אבו-סיטה, מנתח פלסטי ושחזור בלונדון, המתמחה בטראומות ילדים. פגשתי אותו בחדר ההמתנה של המרפאה שלו לכירורגיה פלסטית ברחוב הארלי בלונדון, והלכנו לפאב סמוך לשתות כוס מים. אבו-סיטה, פלסטיני בריטי בן חמישים וארבע, בעל פנים זוויתיות ועיניים עדינות ועמוקות, טיפל בילדים ניצולי מלחמה במשך שלושים השנים האחרונות בעיראק, תימן, סוריה ובמקומות אחרים. בעזה ביצע אבו-סיתח עד שש קטיעות רגליים ביום. "לפעמים אין לך אפשרות רפואית אחרת", הסביר. "הישראלים הקיפו את בנק הדם, אז לא יכולנו לעשות עירויים. אם איבר דימם מאוד, היינו צריכים לקטוע". המחסור באספקה רפואית בסיסית, עקב חסימות, תרם אף הוא למספר הקטיעות. ללא יכולת להשקות פצע מיד בחדר ניתוח, לעתים קרובות נוצרו זיהום וגנגרנה. "כל פצע מלחמה נחשב למלוכלך", אמרה לי קארין יוסטר, אחות שמובילה צוותים רפואיים בעזה למען רופאים ללא גבולות. "זה אומר שרבים מקבלים כרטיס לחדר הניתוח". כדי לציין את חומרת ההליכים הללו, ולהתאבל, הניחו אבו-סיטה וצוות רפואי אחר את גפיים הקטועים של ילדים בקופסאות קרטון קטנות. הם סימנו את הקופסאות במסקינטייפ שעליו רשמו שם ואיבר גוף וקברו אותן. בפאב, הוא הראה לי תמונה שצילם של קופסה כזו, שעליה היה כתוב "סלאחדין, רגל". כמה ילדים פצועים היו צעירים מכדי לדעת את שמותיהם, הוא הוסיף וסיפר את סיפורו של קטוע רגל שנמשה מההריסות כשורד היחיד מהתקף.
